דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה


אתר הנצחה לחברי וידידי עלומים

יהי זכרם ברוך

 


<< חזרה לאתר הנצחה
דף הנצחה לאפנר  אבי (אברהם) ז"ל
(08/08/1975 - 04/02/1997)     כח שבט תשנז


  • בן רעיה ויוסי. נולד ביום כ"א באלול תשל"ה (28.8.1975) בקיבוץ עלומים שבנגב המערבי, להורים חברי הגרעין המייסד של הקיבוץ. אבי נקרא על שם סבו, אברהם (אויגן) מיכאליס, איש אשכולות שעלה מגרמניה, ייסד וניהל את כפר הנוער הדתי שליד כפר חסידים, ועל שם גדי יהודאי, חברו הטוב של אביו , שנפל במלחמת יום הכיפורים. אבי היה השלישי מבין ארבעה בנים, אח לאיקי ולגלעד, הבוגרים ממנו, ולדוד, שנולד שבע שנים אחריו.

    כבר מקטנותו, רצה אבי להבין ולדעת הכל, ילד שאינו מפסיק לשאול , "תולעת ספרים" שקורא ללא הפסקה. הוא למד בבית- הספר היסודי "דעת" בקיבוץ סעד והתפתח לנער שנון ורחב אופקים, המעורה בחברת הילדים ואוהב ספורט, בעיקר ריצות ארוכות ושחייה. בכל עניין תמיד עמד על דעתו והרבה לתהות ולשאול. בשנת 1990 עברה המשפחה לקרית טבעון, ואבי למד בכיתה י' בכפר הנוער הדתי שליד כפר חסידים. רצונו העז לחזור לחברת בני משק, הביאו ללמוד בבית-הספר האזורי בקיבוץ שדה אליהו, בו גר בבית דודיו, הניה ויגאל, שקיבלוהו באהבה, ושם חי שנתיים מאושרות. אבי, שהתלבט רבות בשאלות אמונה, בחר לדחות את גיוסו ולמד תקופה קצרה בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. משלא מצא שם את מקומו עבר למכינה הקדם-צבאית ב-יתיר שבהר חברון.

    בסוף מרץ 1993 התגייס אבי לשורות צה"ל. היה ברור לו כי ילך ליחידה קרבית, וכך הגיע לפלוגת ההנדסה בחטיבת הנח"ל. אבי, שמימיו לא אהב מסגרות נוקשות, התעמת גם בצבא עם שאלות ודרש הסברים, ואף כי הדבר עלה לו גם בעונשים, לא התכופף ועמד על שלו. יחד עם זאת, עמד בהצלחה בכל המשימות והתקבל לקורס קצינים, עליו נאלץ לוותר עקב בעיה רפואית. למרות השירות הקשה והמסוכן, אבי התעקש לחזור ליחידתו המוצבת בלבנון, אל חברי הצוות שלו ואל החברות הקרובה שנוצרה במהלך השירות. תעודת הערכה והוקרה שקיבל ממפקד החטיבה, מגלה משהו על תקופת שירותו - השתתפותו בסיכול אירוע של פעילות חבלנית בגזרת הלבנון, על "השמדת מחבלים תוך גילוי נחישות, אומץ לב וחתירה למגע תוך דבקות במשימה, במאבק לביטחון יישובי הצפון."

    באוקטובר 1995 כתב אבי מלבנון: "שוב ושוב אני מוצא את עצמי נדהם מהעוצמה של הנוף במקום הזה. ...הכל כאן הוא מעין אשליה. ...קשה לי מאוד לשים את האצבע על ההרגשה המדויקת שלי כשאני נמצא כאן, מעין עצב מהול בגעגוע כל כך עמוק, עד שלפעמים זה פשוט כואב. ופחד, כמובן. מוזר, אבל הפחד לא מפריע לי בכלל, הוא חלק מהעצב והגעגוע, ולכן הוא מלווה אותי כל הזמן אבל לא ישירות, אלא במעין התגנבות יחידים, כך הוא מופיע כשאתה לבד עם עצמך. והכוונה היא לא ללבד פיסית, אלא כשאני עוצר רגע וחושב על הבית או על החברים, או על סיפור אהבה שעוד לא התחלתי עדיין..."

    השירות הצבאי העמיק את שאיפתו להגשמת חלומותיו, לטייל בעולם, ללמוד פילוסופיה וספרות ולעסוק בכתיבה. אבי המשיך לקרוא ספרות ושירה, ותמיד עלה ללבנון ובתרמילו ספרים חדשים. בעלייה האחרונה ללבנון, ממנה לא שב, לקח עמו ספרים חדשים ובהם הספר "כל החיים לפניו" מאת רומן גארי. למעשה, היתה זו תקופת השירות האחרונה בלבנון, שאחריה אמור היה לצאת לחופשת שחרור.

    בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו את דרכם לפעילות מבצעית בלבנון נהרגו, וביניהם סמ"ר אבי אפנר. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקרית טבעון. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים. חבריו לצוות פנו אליו, ביום השלושים למותו: "אתה בטח היית יודע לעמוד במעמד הזה אולי יותר טוב מכולנו, דווקא עכשיו, במין צורה אירונית, חסרונך, וחסרונם של אייזן ושל שילה (חברי הצוות שנפלו גם הם באסון המסוקים,) גדול פי כמה ... עכשיו תורך להכניס איזה משפט ציני או איזו מלה של מחאה ... תהיה אתנו תמיד, הצוות שלך, צוות מרץ 94".
  • ממכתביו של אבי במהלך השירות: "לאחרונה, אני מתחיל לחשוב הרבה על שינוי, שינוי כללי בחיי. אולי לעבור לגור לבד, ואולי להתחיל לכתוב ספר או שירה (אני ?) ואולי סתם לשנות את הגישה לחיים. תמיד הייתי איש של סתירות - חולם, אבל לא שוגה באשליות, בעל יכולת להפוך מצבים של רכות ועדינות לקשים ואכזריים, ולהיפך... בעל יכולת שכלית להבין דברים קשים להבנה, אבל באותה מידה בעל יכולת לפענח חידות פשוטות של ילדים בכיתה ג' בזמן ובמאמץ של ילדים בכיתה ב'... נראה לי שאלוהים, בדרכו המסתורית, לא רצה-רוצה שתהיה לי נקודת פתיחה קלה כל כך, אם כי זה בטח אני זה שסיבך את המצב... כשהגעתי לצבא הייתי ילד תמים עם חלומות גדולים, ועכשיו אני, לצערי, כבר לא ילד וכבר לא תמים. ... אובדן התמימות הוא מכה קשה, אבל אני החבאתי קצת... אני יודע איפה יש ואפשר למצוא את התמימות, הצלחתי (די במקרה, האמת) למצוא אותה, ועכשיו אני מגן עליה בסתר..." (28.5.96).

    "אני בן עשרים ואחת עוד מעט, וידעתי כבר כל כך הרבה אלימות ואכזריות עיוורת, וחלומות מנופצים, וחיים שנקטעו פתאום בלי שום אזהרה או סימן, וזה גורם לי להרגיש לפעמים מאוד זקן. ...מצד אחד אני עוד ילד עם חלומות ומעט מאוד ידע על העולם שמחכה לי, ומצד שני אני יודע הרבה מאוד, אולי יותר מדי, על הצד המעוות והמטורף והאלים של החיים, שלפעמים נראה לי שאני אצא לחיים שמחכים לי יותר מדי מוכן לרע ושיהיה לי קשה לקבל את הטוב... כשאני אצא, אני מתכוון לטרוף את החיים! להספיק ולנסות הכל, לחיות מהר ולדעת כמה שיותר, כי אי-אפשר לדעת מתי זה ייפסק!."(21.6.1996)




  • הוסף

    "קראתי את השיר היפה של טל מיכאליס והלכתי לחפש מי היה בן האח. ..."
    ענת
    "קראתי את השיר היפה של טל מיכאליס והלכתי לחפש מי היה בן האח. ..."
    ענת


    < חזרה לאתר הנצחה

    [חזרה לראש העמוד] [הדפס]

    |מפת אתר|
    אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
    כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2017 (c)