דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה


אתר הנצחה לחברי וידידי עלומים

יהי זכרם ברוך

 


<< חזרה לאתר הנצחה
דף הנצחה לאדגו משה (מסרשה) ז"ל
(01/01/1979 - 01/01/2000)     ז אדר תשס



בן צהיה ז"ל ואדגו ז"ל
היה בעלומים משנת תשנ"ט
נפטר בז' אדר תש"ס
בן 21 במותו
יהי זכרו ברוך

משה אדגו עבר את כל הרע שבעולם, ועדיין האמין שהעולם יפה.


אמו, אביו ושניים מאחיו נפטרו, והוא עצמו היה בסכנת חיים פעמים אין ספור. אבל למרות הכל הוא כתב לעלון של קבוץ עלומים, שם התגורר, קטע שנפתח במילים: "ובכל זאת...בכל זאת, הכל כל כך נהדר. החיים נפלאים".


אולם יום לפני שפתח דף חדש וישראלי כל כך בחייו - הגיוס לצה"ל - הוא איבד את השליטה על מכוניתו, התנגש בעץ ונהרג.


סיפור חייו של אדגו היה רצוף תוגה. כשנולד, לפני 21 שנה, קראה לו אמו מסרשה, שפירושו באמהרית - "גורם לשכוח". האם שכלה קודם ללידה שניים מבניה. היא העניקה לבנה החדש את השם הזה כדי לזכור תמיד שהאושר שהביא עימו עזר להשכיח את עצב האובדן. אבל האמא חוותה עוד אובדן במהרה. בעלה, אביו של משה, גויס על ידי הצבא האתיופי למחנה עבודה. הוא הועבד בפרך עד שהתמוטט, לקה במחלה אנושה - ומת.


האם חזרה לגור עם משפחתה, ואביה, שחי כבר בישראל, קרא לה להגיע. כשהיה משה בן שמונה הודיעה האמא, צהיה, לו ולאחיו: " בשנה הבאה בירושלים".


מאז, ובמשך ארבע שנים, נדדו האם, משה ואחיו יוסי, המבוגר ממנו בשלוש שנים, במטרה להגיע לישראל. המשפחה מכרה את רכושה, ויצאה לעבר סודן ביחד עם עוד 16 משפחות מרובות ילדים. משה, כמו כל הילדים, הלך יחף במשך כל המסע. מים ואוכל ניתנו במשורה, והוא ישן בצידי הדרכים כאשר אבנים משמשות לו ככרית.


כשהגיעו כעבור כחודש לגבול סודן, השתכנו הנודדים בבית ששימש כבית-ספר. תנועתם עוררה חשד בצבא האתיופי, שחשב אותם בטעות למורדים, ומטוסים הטילו פצצות על האזור. מספר אנשים נהרגו, משה ויוסי ניצלו.


בסודן נאמר לבני המשפחה שעליהם לחכות בסבלנות עד ש"מישהו" ייקח אותם לירושלים. ההעברה נעשתה בחשאיות גמורה, ובאיטיות. משפחות נאלצו לעיתים להמתין כתשעה חודשים. בינתיים, הם חנו על שפת נהר מסוכן, ונאלצו להתמודד עם מגיפות שפרצו במאהל המאולתר. משה עצמו חלה, וכדי לראות רופא נאלץ לצעוד 20 ק"מ.


משה הצליח להתמודד עם המחלה. אולם, אמו נפטרה אחרי עשרה ימי ייסורים. כל העת ישב לצידה משה, ילד בן 10, החזיק את ידה והתפלל.


לאחר תשעה חודשים הופיע פתאום הצבא הסודני, ובלי הסברים העלה את הילדים על משאיות וגירש אותם אל מעבר לגבול האתיופי. הם חזרו הביתה במסע מפרך נוסף, נשדדו וחלו מספר פעמים. ברגעי השבירה, היה זה יוסי שסחב פעם אחר פעם את אחיו הקטן.


ב- 1991, לאחר חידוש היחסים בין ישראל לאתיופיה, עלו משה ויוסי לארץ כשהם רשומים כילדיו של דודם. בתחילה הם גרו בחדרה, אך לאחר שהדוד נפטר, הם עברו לבאר שבע, משם לשדרות ולכפר מימון ובסוף אומצו על ידי משפחת שליסל כאן, בקיבוץ בעלומים.


משפחת שליסל אימצה אותם כאילו היו בניהם. הם סיימו בגרות, ולמדו בעתודה אקדמית במכון "לב" בירושלים. אולם החלום הגדול של השניים היה להתגייס לצה"ל, ולכן עזבו את המכינה, כדי לזרז את גיוסם.


כשהלכו האחים לבקו"ם, התברר להם כי הגיוס ליחידות קרביות יהיה רק מאוחר יותר. משה החליט להמתין, והצהיר כי הוא הולך רק לסיירת קרבית. כל מה שנותר לו היה להחליט לאיזו סיירת ללכת.


את הלילה האחרון לפני הגיוס, הוא ביקש לבלות עם חברתו, שהתגוררה בגבעת וושינגטון. לפנות בוקר, בדרכו חזרה ממנה, הוא נרדם ככל הנראה על ההגה, איבד שליטה, עלה על מעקה הבטיחות, התנגש בעץ - ומת.


בהלוויתו, אחיו, יוסי, שאיבד את כל בני משפחתו עד האחרון שבהם, השתטח על קברו וזעק:

"קח אותי איתך".



הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

[חזרה לראש העמוד] [הדפס]

|מפת אתר|
אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2017 (c)