בס"ד

תולדות מרווה 

שנותיה הראשונות

מרווה נולדה בכ"ו כסלו
תשנ"ז, אור לנר שלישי של חנוכה, 7.12.1996 , במשקל 1.700 ק"ג , בשבוע 32
להיריון, בבית החולים בילינסון בפתח תקווה ביחד עם אחיה התאום, תומר, לאימא אורית, אבא רפי ואחיה, עידן ושי .

היא שהתה בפגייה בבית החולים "שניידר" חודש ימים, והשתחררה הביתה ביחד עם תומר(חיכתה לו שיעלה במשקל..).

כשהגענו הביתה, הוצפנו באהדה ובהתרגשות מכל חברי המשק, שחוו אתנו את לידת התאומים.

כתינוקת  הייתה מרווה פעלתנית, חייכנית וערנית מאוד (שלא אהבה לישון בלילה)...

היא הייתה זריזה בהתפתחותה המוטורית: זחלה בגיל 5 חודשים והלכה בגיל 11 חודש.

הניצנים של  תכונות אופייה התגלו כבר אז:  היא הייתה תוססת ושובבה - קונדסית קטנה.

כבר אז הייתה חברותית ותקשורתית, ומגוננת על תומר כאימא קטנה. (מובן שהוא לא תמיד אהב את זה..)

התוצאות הבלתי נמנעות, כנראה, מן הקונדסות שלה היו, שבמהלך שנותיה הראשונות נפלה ונחבלה מספר פעמים ונזקקה לגבס, תפרים, ניתוח
ברגל ועוד כהנה וכהנה..  או כמו שאמר רפי "יש לה חופשי חודשי בסורוקה", ולא ידע עד כמה צדק..

 תקופת הלימודים: שנות גן הילדים ובית הספר היסודי

כבר בגן התבלטה מרווה בכישורי ציור ריקוד ומשחק, והייתה יצירתית מאוד.

לאורך שנותיה בבית הספר היסודי הייתה תלמידה טובה, חרוצה ושקדנית.  היא הייתה פרפקציוניסטית במלוא מובן המילה - שאפה תמיד לציונים הגבוהים, וכשקיבלה 90, התלוננה שרוצה לשפר. זה לא סיפור מומצא , זה אמתי לגמרי!

גם בכל הפעילויות החברתיות התבלטה: השתתפה בכל הטקסים בהקראה, במשחק ובריקוד. אהבה ורצתה להיות במרכז, ואכן היא הייתה תמיד במרכז.

כושר המנהיגות שלה היה כל כך בולט, שכשמורתה מכיתה א' באה לנחמנו ב"שבעה", היא סיפרה שתמיד סמכה על מרווה כמנהיגה. וכשיצאו מחוץ לתחום בית הספר, היא ידעה: "מרווה נמצאת,  אם כך - הכול יתנהל כשורה".

היא הייתה רודפת צדק,  אכפתית, עקשנית ודעתנית. תכונות אלו התבטאו הן בפן הלימודי והן בפן החברתי, אך תמיד נווטו לכיוון החיובי, אם כי
היו לא מעט וויכוחים חיכוכים וחילוקי דעות עם חברים, מורים ומשפחה בגלל היותה כ"כ נחושה ואכפתית.

מרווה הייתה לא רק "נאה דורש", אלא גם "נאה מקיים". היא קיימה את התרומה לזולת במלוא מובן המילה: היא הדריכה שנתיים בבני עקיבא, השתתפה בקייטנת איל"ן בתור מלווה צמודה לילדים מוגבלים, יצאה לסמינריונים שונים של הקיבוץ הדתי, לעתים היחידה משכבת הגיל שלה.

שנות בית הספר התיכון

בבית הספר התיכון למדה מרווה בכיתה התורנית, והתבלטה בחריצות, בשקדנות וברצון להצליח ולהפיק את המקסימום מכל מקצוע. היא יצרה קשרים קרובים עם מורים ומדריכים. 

גם כאן היא לא הזניחה את הפן החברתי. היא הרחיבה את מעגל החברים והחברות, רכשה חברה חדשה, וגילתה מנהיגות ופעלתנות חברתית.

היא יזמה פעילויות חברתיות וגם השתתפה בכל מיני אירועים ומעשי קונדס שהיו חלק בלתי נפרד מהווי בית הספר והפנימיה.

הקשרים והחברויות שלה חצו את שכבת הגיל שלה- בנות שירות, מכינה, גרעין, חברי עלומים בגילאים הבוגרים יותר – איתם ניהלה קשרי חברות ידידות ושיחות נפש.

מרווה נתנה לכל אחת/ד את התחושה שהיא החברה הכי טובה שלה/ו .

גם חלק התרומה לחברה לא הוזנח: היא התנדבה בגמ"ח צדקה, ואפילו שלחה לאביה מסרון לאחר חלוקת אוכל לנצרכים, מסרון בו היא אומרת שמאוד מעריכה את מה שיש לה. זאת וכזאת הייתה מרווה!

את לימודיה הסדירים בבית הספר התיכון שיבשה המחלה, כפי שמתברר בהמשך.

מרווה הייתה ילדה מאוד משפחתית, שהביעה את אהבתה העזה להוריה, אחיה,  סבים סבתות ובני דודים ללא הרף במילים ובחיבוקים אינסופיים.

משפחתנו הרבתה לערוך טיולים בחיק הטבע, ומרווה אהבה את היציאות האלה מאוד.

היא הרוותה את המשפחה באושר רב, בשמחת חיים ששפעה ממנה, באנרגיות ובצחוק המתגלגל, שהיה חלק בלתי נפרד ממנה, מהרגע שלמדה לצחוק בתור תינוקת ועד יומה האחרון –שבו מילתה האחרונה לפני שהורדמה הייתה "לצחוק"..

גם במסגרת המשפחתית הכושר הדרמטי, והכריזמטיות  שלה באו לידי ביטוי, כשהיא מנחה בחן רב ובגאון את מסיבת הבר-מצווה של אחיה שי והתאום תומר, יבדל"א.

במהלך אוגוסט 2013 החלו כאבי בטן חזקים, ולאחר בדיקות וטיפול מהיר ומסור של ד"ר דן אובחנה המחלה. למחרת שמחת תורה נותחה, ואז התבררה עוצמת המחלה. ד"ר דן ליווה אותה ואותנו המשפחה ברגישות מקצועיות ומסירות לאורך כל התקופה, וגם אתו היה למרווה קשר מיוחד.

מרווה התחילה את כיתה י'א ובשבועות שנאלצה לשהות בבית לאחר הניתוח, ביקשה שיבואו ללמד אותה בבית על מנת לא להפסיד חומר, ובית הספר המשותף ביבנה התגייס למשימה ושלח מורים בכל המקצועות ללמד אותה.

כי זאת לדעת- מרגע שחלתה היה חשוב לה לשמור על השגרה. היא הדגישה זאת פעמים רבות. מיד לאחר שהתאוששה, חזרה ללימודים ולפנימייה. ברגע שהחלו הטיפולים, הם נקבעו בהתאם ללו"ז של שגרת חייה, כדי שיפריעו כמה שפחות בהתנהלות היומיומית. היא לא נתנה למחלה לנהל אותה, אלא ניהלה אותה ביד רמה!

במסגרת שמירת השגרה עמדה בכל המטלות הלימודיות, נבחנה בכל המתכונות והבגרויות שאת חלקן עשתה בבית החולים ובבית תוך כדי טיפולים. כחודש לאחר הניתוח וכבר כשהחלו הטיפולים הכימותרפיים, יצאה במסגרת בית הספר לטיול חוליות.
היא השתתפה בכל השבתות במסגרת הכיתה התורנית, יצאה לטיול השנתי, השתתפה בערב דיאלוגים  של מגמת התיאטרון, כשחלק מהחזרות עשתה טלפונית מבית החולים.(את הופעתה המדהימה באותו ערב דיאלוגים כבר הזכרנו אמנם, אך כאן המקום לחזור ולהדגיש שוב את תעצומות הנפש שהיו לה במטרה לשמור על השגרה).  היא לא וויתרה על הנסיעה לפולין שהייתה מאוד משמעותית עבורה ועמדה בה בגבורה. גם כאן בית הספר נרתם וסייע בצורה בלתי רגילה על מנת שתוכל לצאת, ודאג בדקה ה90 למלווה חלופי – איתי בן דוב - במקום אבא רפי, שלא יכול היה ללוותה עקב מבצע "צוק איתן".

גם בבית החולים, אפשר לראות את הפן התקשורתי שלה: היא יצרה קשרים טובים עם הרופאים, המטפלים והאחיות, וכולם התאהבו בה. המשפט שהיה שגור בפיה "אני לא חולה יש לי מחלה".. אפיין את ההתנהלות שלה, וגם בתקופות שסבלה מהטיפולים ומתופעות הלוואי נהגה להגיד שזהו קושי זמני. לא הסכימה להכניס תרופות לחדרה בטענה ש"החדר שלי הוא חדר בריא".

לאורך כל השנים מרווה הייתה חזקה בנושא הדתי. היא האמינה אמונה טהורה  בקב"ה. בתקופת המחלה האמונה והאופטימיות אפיינו את ההתמודדות שלה, היה לה ברור שהיא תבריא רק צריך להתפלל ולהאמין. האמונה שלה לא הייתה עיוורת אך הייתה טהורה וחזקה: היא שאלה שאלות אֱמוניות,  ופנתה לאנשי הדת והרוח שעמם הייתה בקשר, לקבלת תשובות.

בקיץ האחרון בלתה 3 פעמים בכינרת, כל פעם עם קבוצת חברות אחרת.. שהרי כולן היו חברותיה "הטובות ביותר"!

כשבוע לפני תחילת הלימודים אושפזה עם חום גבוה וכוויות ברגלים, שהיו תופעות לוואי של טיפול שקיבלה. והנה הגיע יום הלימודים הראשון בכיתה י"ב. היה ברור לה שלא תפספס את היום הראשון ללימודים וכך היה. שוב, בסיוע בית הספר ובהתערבות יקיר זוכר, מנהל התיכון, שהגיע למחלקה לדבר עם הרופאים. הוא דאג לשלוח הסעה לבית החולים, שאספה אותה והחזירה אותה. כשהגיעה לבית הספר באותו יום, מרווה, שהתניידה על כיסא גלגלים, כובדה בקביעת מזוזה בכיתה החדשה בהתרגשות רבה.

מרווה הספיקה לטעום מעט מהלימודים בכתה י"ב. אך לא וויתרה על שום פעילות וכשמגמת התיאטרון נסעה לראות את הצגת "הקמצן" בהבימה בדיוק הייתה בטיפול בבית החולים. היא   הבהירה לרופאים, שהיא צריכה לסיים עד שעה מסוימת כדי לנסוע להצגה.. וכך היה.

תיאטרון "הבימה", במחווה יוצאת מן הכלל, לאחר ששמעו בהנהלת התיאטרון את סיפורה המיוחד, ואת העובדה שזו הייתה הצגת התיאטרון האחרונה שצפתה בחייה, הקדישו אחת מהצגות "הקמצן" לזכרה. כל המשפחה הוזמנה להצגה זו, ובסופה, כשהשחקנים יצאו לקוד קידה לקהל, יצא השחקן הראשי, יעקב כהן, וסיפר את סיפורה, לקול מחיאות כפיים סוערות מכל הקהל שישב באולם.

במהלך חגי תשרי של שנת תשע"ה החל מצבה להתדרדר, אך היא לא איבדה תקווה ואמונה, וזעקה לקב"ה שירפא אותה. היא המשיכה לאסוף מצוות - ספרה צדקה וכפרות, עזרה לקשט את הסוכה, חבטה ערבות והלכה לתפילות ככל שיכלה ובמאמץ רב. כביטוי לרצון להמשיך בחיים ולדבוק בהם החלה ללמוד נהיגה. היא הספיקה לקחת 4 שיעורים, וביום שאושפזה בפעם האחרונה עוד ניסתה להשתתף בעוד שיעור, אך הפעם כוחה לא עמד לה, והיא חזרה הביתה בבכי ובתסכול.

מרווה תכננה את השנה שאחרי י"ב. בידיעה שתיאלץ להתנדב לצבא עקב המחלה - עם כל הקושי לקבל זאת - היה ברור לה, שתעשה את זה לאחר שנת י"ג ,וכבר החלה לחשוב על מספר אפשרויות, שאחת מהן הייתה "בית נועם" לילדים מוגבלים.

עוד דוגמה נוספת לנחישותה ולכוונתה לשרת את המדינה – באחת הבדיקות שהייתה צריכה לעבור, היה יום הכוון לצבא בבית הספר. שוב, מרווה הבהירה לרופאים, שהיא לא מפספסת את זה, והבדיקה נקבעה למוקדם בבוקר, על מנת שתוכל להספיק.

הקשר של מרווה עם הצבא התבטא במערכת היחסים שנוצרה בינה ובין אליעזר טולדנו, מח"ט הצנחנים. כשאחיה, שי, הושבע לצנחנים, הבטיח לה אליעזר שיעניק לה כומתה בסוף המסלול של שניהם, שכמובן יעמדו בו בהצלחה. הוא קיים את הבטחתו, וכשבועיים לפני מותה העניק לה את הכומתה האדומה שלו, במעמד הקהל – משפחות החיילים – שבא לטקס זה. במהלך השבועיים האלה הוא חיזק אותה בעזרת התכתבות מסרונים הדדית.

בכ"א חשון  תשע"ה,14/11/2014- כשלושה שבועות לפני יום הולדת 18  - לאחר 5 ימי אשפוז של סבל, אך עדיין עם אמונה שזה זמני..., ביום שישי בשעה 16.12 דק'  בכניסת השבת, עת המוני אנשים מתפללים למענה, מרווה לא יכלה עוד למחלה ונפטרה כשכל משפחתה סביב מיטתה בשירת "אשת חיל מי ימצא... עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון.."

מרווה ניצחה את המחלה במשך שנה שלמה והפסידה לה יום אחד!

עם המסר שהשאירה לנו במילתה האחרונה-"לצחוק", בשילוב עם אהבת ושמחת החיים שלה והאהבה האינסופית שהרעיפה על כולם- אנחנו ממשיכים בחיינו. עם החלל העצום, הגעגועים והחושך, אנחנו מתחממים לאורם של הזיכרונות -  היופי, התכונות והמעשים שהקרינה -  ומקבלים כוחות גם מהסביבה, שזוכרת ומזכירה.

"כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד"

לחיות- לצחוק – לאהוב!