הנצחה

חיים ז"ל – מפי גבי בנדב (חבר המשפחה)

קשים היו הימים האחרונים בחייו של חיים. בוודאי קשים למשפחה, אך גם לנו צבור החברים.

חיים חלה במחלה שנראית קונבנציונלית – מחלה שכל אחד עובר מידי פעם. אך המחלה לא מרפה. חיים מאחר לתפילת שחרית, דבר שלא קורה ביום יום.

חיים לא מגיע לשחרית. הוא מגיע רק לערבית. מגיע בקלנועית –
לא באופניים החשמליים שכל כך אהב. הפנים עצובות – הוא יודע בתוכו דברים שלא רואים מבחוץ. ההידרדרות נמשכת ואין מושיע. חיים מאושפז, מנותח, מורדם ומונשם. אין בשורות מסורוקה, עד שבא המלאך וגואל אותו מייסוריו.

תדהמה, הלם ואלם.

חיים נולד בהונגריה לפני כ-76 שנה – בינואר 1943. השואה משתוללת ברחבי אירופה והנה היא מגיעה להונגריה. משפחת פרידמן מצליחה לשרוד את השואה, וב- 1949 מגיעה המשפחה על גבי ספינת מעפילים היישר למעברת טירת הכרמל. בהמשך, מקבלת המשפחה בית בכפר טירה הנטוש והאבא מקים מסגריה. חיים עוזר וקולט את רזי המקצוע. האבא שהיה חילוני, שולח את בנו לבית ספר דתי. חיים לוקח את זה ברצינות וממשיך לישיבת בנ"ע בכפר הרואה. חיים תלמיד מוכשר – בולט במקצועות הריאליים. הגיע זמן צבא. חיים מתגייס לטופ – לקורס טייס של חיל האוויר – ממנו נחתך רק לאחר טיסות סולו. ההמשך ברבנות הצבאית. חיים משתחרר בדרגת רב-סרן.

יש למשפחת פרידמן מכרים בכפר הנוער הדתי ולהם בת – עליזה – 3 שנים צעירה מחיים.                    בתור אחד שגדל יחד עם עליזה בכפר הנוער, אומר רק שחיים הרשים מאד בהופעתו החיצונית – קצין יפה תואר, חבוש כובע קצינים דאז. אנחנו הנערים הבנו שאנחנו לא בליגה שלו. חיים ועליזה מתחתנים בכפר הנוער. חיים לומד מתמטיקה בטכניון, מלמד בטירת הכרמל ולאחר מכן מנהל בית ספר תיכון בבית שאן. המשפחה יוצאת לשליחות מטעם תנועת בני עקיבא. חיים שליח בחצי משרה ובחצי השני עובד כמורה לעברית בימי ראשון בבית ספר רפורמי וכהשלמת הכנסה עובד כאינסטלטור.

המשפחה יוצרת קשר עם עלומים, שם גרים חברי הילדות של עליזה.
חוזרים ארצה אחרי 3 שנים ובשנת 1975 המשפחה מצטרפת לעלומים.

חיים בולט מיד ביכולותיו המגוונות. חיים מקים ומנהל את חברת הנוער – מפעל חינוכי חשוב מאין כמוהו. מנהל את מפעל המכבסה האזורית בשער הנגב, מזכיר פנים של הקיבוץ, מלמד מתמטיקה בתיכון האזורי בקיבוץ יבנה, חצרן, רכז חינוך, מסגר ומפקח יצור במפעל של"ח. קריירה עשירה ומרשימה, רב תחומית.   עם יציאתו לפנסיה התנדב חיים לסייע להנהלת חשבונות בעבודה השוטפת.

חיים היה צנוע וקיבוצניק למופת. מעולם לא אמר: בניתי, עשיתי, ניהלתי, אני ואני ואני ומאידך גיסא שלא שמעת אותו: קיפחו אותי, שתו לי, אכלו לי.

בהערת ביניים לגבי כישוריו של חיים – בתור אחד שעבד במוסך ליד המסגרייה – חיים ניצל רק חלק קטן מיכולותיו. השילוב של ראש מתמטי, ידי זהב ומוח יצירתי, אמורים היו להביא אותו למחוזות אחרים, אך כמו שאמרנו, צנוע – לא מרפקן.
למרות שלא היה ממייסדי הקיבוץ, חיים היה מהתומכים הנלהבים של דרך השוויון והשיתוף.
הוא התנגד לכל הפרטה וטען שההפסד גדול מהרווח. הוא האמין באנשים, לא בהפרטות. אהב את חדר האוכל והדיבורים על סגירתו בערב שבת לא היטיבו איתו.  

חיים היה מחובר לאקטואליה אך תמיד טען שהדבר היחידי שהוא בטוח נכון בעיתון – הוא התאריך.

אבא מסור לשלושת ילדיו – אתי, אלי וחגית. במו ידיו הכישרוניות, בנה לילדיו מטבחים לתפארת. סבא נפלא. כמה אהב את הטיולים להונגריה עם הנכדים.

אך מעל הכל היה, היה בעל נפלא לעליזה – או ליז כלשונו. אותה כל כך העריך. בימיו האחרונים, בתשובה לשאלה על הטיפול בו, ענה: ליז נותנת לי טיפול V.I.P.

איש דתי לאומי בכל רמ"ח אבריו.

עליזה והילדים – קשה לנחם ומילים לא עוצרות את הדמעות.
תמשיכו להיות משפחה מלוכדת כפי שהייתם בחייו של חיים.

בפרשת השבוע נאמר: ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה. למה חזר ואמר שני חיי שרה? שכולן שווים לטובה. אתה חיים אהבת את הקיבוץ ואורחותיו כפי שרק מעטים אוהבים.

אנחנו אהבנו אותך מאד.

 יהי זכרך ברוך

תוספת שלא נאמרה בהספד: